מדוע אני תמיד מתלוננת?
מדוע אני תמיד מתלוננת?
תיאור מקרה:
זוג צעיר ונחמד הנשוי כעשר שנים, נראים אוהבים ומפרגנים האחד לשניה. האישה מסבירה את סיבת הגעתה: "ברוך ה' אני מאושרת ולא חסר לי שום דבר; יש לי בעל נפלא, ילדים מקסימים ופרנסה לא חסר לנו. אם כן, מדוע אני תמיד מתלוננת ואיני מרוצה? אני שמה לב כי בתלונותיי אני מעכירה את האווירה הנעימה שביני לבין בעלי וכן את יחסיי עם הוריו ואף עם הוריי. למרות שאני משתדלת, והרבה פעמים ניסיתי להתגבר על עצמי, לא עולה הדבר בידי וכל פעם, ברגע הכי פחות מתאים, אני מוצאת עצמי מתלוננת ושוב יוצרת מתחים מיותרים ביחסים המשפחתיים".
שורש וסיבת התלונות התמידיות:
כילדה, היא הבת הבכורה בין שבעה אחים. תמיד היתה ילדה מקסימה, לבבית, זריזה, עירנית ושמחה. תמיד היא היתה זו שעזרה ומילאה את תפקיד אימה, כאשר לא היתה נוכחת. כל כך השתדלה לרצות את הוריה ולעמוד בציפיותיהם, כל כך השתוקקה להכרה ולמילה טובה מהם. אך מאיזושהי סיבה, הכרה זו מאנה להופיע.
מדוע האם - שגם היא אישה מקסימה, חברותית, נעימת הליכות, חביבה וכל כך מסורה באחריותה לבני ביתה - לא שמה לב כי ביתה משתקת למילה טובה והכרה ממנה?
מתברר כי האמא גדלה בבית מסורתי, שם קיבלה חינוך ערכי נוקשה אשר דרש ממנה מצויינות בכל הנהגותיה. מאחר והאם היתה אישיות מיוחדת, עמדה בכבוד בציפיות הוריה שלה ממנה. כך גם לאחר נישואיה - המצויינות אפיינה אותה, הן בתפקוד כעקרת בית, כאישה וכאם הממלאה חובותיה והן כאשת חברה. מחמת עיסוקיה הרבים נוצרו מצבים בהם לא היה לה פנאי מספיק להשלמת חובותיה בבית, ולשמחתה יכלה להרשות לעצמה להנות מהעזרה הנפלאה של ביתה.
אם אכן האמא כל כך נפלאה וביתה נענית לה בצורה כה מיוחדת, מדוע האם לא מצאה לנכון להכיר ולהעריך את השתדלות הבת?
השאיפה למצויינות כמקור לבעיות:
האם, שכאמור חונכה למצויינות, קפדנית מאוד ביחס לעצמה ואינה יכולה לאפשר שיווצר מצב בו לא תשלים מטלותיה על הצד הטוב ביותר, זאת מאחר ובמקרה כזה היא לא מצויינת כפי שחונכה להיות. מאחר שמחמת עיסוקיה הרבים לא הספיקה למלא מטלותיה ונאלצה להעזר בביתה הבכורה, ברוב מסויים עמוק בנפשה היא חשה שאינה עומדת בציפיות מאחר ו'אישה מצויינת צריכה להספיק הכל'. כאשר ביתה השלימה את אשר אמה לא יכולה היתה לעשות, למעשה היוותה הבת תעודת עניות לאמה. כלומר, בכך האם נאלצת להודות כי היא עצמה לא מצליחה למלא חובותיה. חוויה כזו האם לא יכולה להרשות לעצמה מאחר והיא בניגוד לציפיות של המערכת הערכית הנוקשה, על ברכיה חונכה.
הדרך בה בחרה האם להתגבר על נחיתותה:
מה יותר פשוט מאשר להמעיט ברווח השולי שלה בעזרת ביתה? אם הבת עוזרת לה בצורה משמעותית, משמע שהאם אינה ממלאה את תפקידה.
לכן, מבלי מישים, וללא שום כוונה זדונית האם נאלצת למעט בערך העזרה שהבת נתנה לה וכך שומרת על תחושת מצויינוה למרות שהיא נעזרת בביתה. רק שהאם אינה שמה לב את מה שעובר על ביתה, כאשר הבת מבחינתה מתאמצת ככל יכולתה מעל מעבר למצופה מבת גילה להשלים את ציפיות אימה. במקום לקבל בתמורה את ההערכה והעידוד המצופים על ידה, היא מקבלת התייחסות פושרת כאילו: "מה בסך הכל עשית?".
מובן, אם כן, איזו תחושת תסכול נאגרת אצל ילדה, שבמשך כל שנות ילדותה היתה ילדה בכורה מקסימה, אשר עזרה מעל ומעבר ותמיד חיכתה לאיזושהי הכרה שמעולם לא הגיעה.
כיצד העניין משפיע על הבת?
הילדה הטובה, שכל כך השתדלה וכל כך ציפתה למילה טובה והכרה שמעולם לא הגיעו, היתה מאוכזבת וצברה תסכול.
בין יתר תובנות הבת: "אם יש לי אמא כל כך מקסימה, והכרה היא לא נותנת, משמע אינני ראויה להכרה". אך עם זאת, התסכול הוסיף להצטבר... משהו...? לפחות מילה אחת קטנה טובה...? מילה שלא יכלה להגיע מאחר והאם לא יכלה להאשים עצמה על ידי מילה טובה זו.
אותה הבת כאישה היום:
פתאום הבת שמה לב כי היא אינה יודעת ואינה מסוגלת לקבל מבעלה כשהוא כל כך רוצה להעניק לה. אך, כאשר הוא שוכח להתייח, מסיבה מוצדקת ככל שתהיה, היא מייד מתמרמרת ןמתלוננת. אבל גם כאשר היא מקבלת, היא תמיד לא מרוצה ואף פעם לא יכולה להיות מסופקת.
מהי הסיבה לכך?
מכיוון שהיתה תמיד ילדה טובה וישרה, לשקר איננה מסוגלת ובסף הכרתה היא זוכרת שאינה ראויה להכרה (כך גדלה ליד אימה כל שנות ילדותה), ברגע שבעלה מעניק לה היא חשה כי היא איננה ראויה ועצם הקבלהמביכה אותה מאחר והיא חשה את עצמה במקום שאינו ראוי זאת מאחר והיא "לא בסדר" ולילדה לא טובה לא מגיע יחס חיובי... כאשר היא מקבלת היא חשה מבוכה, חשה שהיא משקרת ולוקחת מה שאינו מגיע לה. וכאמור - לשקר היא אינה מסוגלת.
הדרך היחידה שמצאה לנכון להצדיק עצמה מדוע אינה מוכנה לקבל את מה שמעניקים לה, היא אמנם דרך מטופשת אך היא באה ליי ביטוי בתלונות כי הדברים לא מתאימים, לא לטעמה ולא לרצונה.
אם כך, מדוע אני תמיד מתלוננת?
זו הדרך שלה לצאת מהמבוכה בה היא מוצאת עצמה במקום שאינה ראויה לו, "הרי לא מגיע לי יחס טוב זה ועל מנת להשתחרר מהמבוכה אני מתלוננת".
מה יעזור לי להפסיק להתלונן?
מעניין; הכל מתחיל בדימוי העצמי, ערך עצמי וחשיבות עצמית. האישה הנ"ל, בעקבות ילדותה, נמצאת במקום לא טוב מבחינת דימוייה העצמי.
אמנם, כאשר היא בוחנת את עצמה, היא מגלה בקלות שכולם יודעים להעריך אותה, חוץ מאשר היא את עצמה.
כאשר תלמד להכיר בערך עצמה, לא תהיה סתירה בין ההערכה שהיא מקבלת לבין זכותה ליהנות מהערכה ויחס זה.