"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות"
"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות"
תיאור מקרה:
זוג, הנמצא באמצע שנות החיים, הגיעו להדרכה בנוגע לבנם בן העשרים.
תלונתם היתה כי בנם, החל מגיל 15, החל לשנות את דפוסי התנהגותו בבית. מילד טוב וממושמע הפך לילד חצוף ובלתי נסבל בהנהגותיו, כך שכיום קשה להם להחזיקו בבית.
ההורים:
על סמך הבסיס שהאוירה בבית מהווה גורם מרכזי בהתפתחות אישיותו של הילד, בררנו מעט פרטים אודות ההורים.
האם הינה אישה טובה, מסורה לבית, מאופיינת בהעדר שמחת חיים. למרת שההורים רווים נחת מרוב הילדים, וישנה סיבה טובה לחווית סיפוק ושמחה, אין היא מצליחה לצאת מתחושת הדכדוך שאופפת אותה רוב ימיה.
הבעל הינו אדם רב פעלים, נמרץ, אכפתי, אוהב את משפחתו, תומך בה בזמנים הקשים, מפריש מעיתותיו על מנת להשלים את שאשתו לא מצליחה לעשות באותם מצבים של העדר שמחה ודכדוך. למרות הבעל הנפלא, שכל אישה היתה שמחה בבעל שכזה, אין היא מצליחה לצאת מהעצב העמוק בו היא שרויה.
הכח הדוחף והמניע את הבעל להיות כל כך טוב אל אשתו:
מתברר כי האב גדל במשפחה בה האם היתה דומיננטית, אך אשת ינוך למופת. היא ידעה תמיד לתגמל את הילדים על הנהגותיהם הטובות וכיוונה אותם להנהגה של מידות טובות, התמסרות למען הזולת וכל זאת במקביל לחוש אחריות מפותח למחוייבויות אישיות.
האם הדומיננטית היתה דמות מרכזית בחייו של הבעל. כילד, הוא כל כך שמח להפגין את יכולותיו בהיענותו לבקשותיה, אותם ביצע על הצד הטוב ביותר. אף האם השתבחה בבנה המיוחד והמוכשר.
מאז, הבעל - הן בצבא, הן כבעלה של אשתו והן בעבודתו - כל כך שמח להרתם לכל מבצע בו יכולים להיעזר בו, כל זאת בשמחה והתלהבות תוך כדי שמרגיש כי הוא מממש עצמו בפעולותיו.
סיבת עצבות האם:
כילדה קטנה, היתה בת במשפחה ברוכת ילדים, הוריה היו אנשים קשי יום שלא יכלו להתפנות על מנת להתייחס לילדים עקב טרדתם לפרנס את המשפחה. כילדה, היתה ילדה עדינה, רגישה וחכמה.
החסך של ההתייחסות הרגשית מצד הוריה העיב עליה מאוד. היתה כל כך כמהה לחיבוק ולגילויי חיבה ואהבה אותם אף פעם לא קיבלה. כילדה טובה, שאף פעם לא האשימה אף אחד, הפנימה הכל בתוכה.היא הגיעה למסקנה שאם ההורים הטובים הללו, שכל כך טורחים בפרנסת הבית, לא מתייחסים אליה באהבה - כנראה היא אינה ראויה לאהבה זו.
מאז מלווה אותה תחושה עמוקה כי היא אינה ראויה לכל הטוב שהחיים מציעים, מאחר שהיא "השתכנעה" מיחסם של הוריה שלא נתנו לה את היחס לו היתה זקוקה כל כך.
מערכת היחסים בין הבעל והאישה:
כבר מתחילת הנישואים, כשהבעל זיהה את חוסר מצב הרוח של אשתוף מייד השתדל ככל יכולתו לשמחה ולהקל עליה במטלותיה. כך, הרי, היה מתורגל ומיומן משנות ילדותו המוקדמות. הוא עשה זאת בשמחה, באהבה רבה ואף לרגע לא חשב כי היא מנצלת את נכונותו לבוא לקראתה. הוא פשוט שמח שהוא יכול לעזור לה.
מעניין כי על אף כל השתדלויותיו, הכנות והמסורות, האישה הרגישה שממולו לא היתה מסוגלת להענות ולהתמסר לשפע הרגשי והמעשי שהבעל השפיע עליה. ואף מתברר שלמרות כל השנים בהן הבעל משתדל יותר ויותר, האישה שוקעת בעצבות וכאילו ממאנת, או אינה מסוגלת, לצאת ממקום עצוב זה.
בירור המניעים הסמויים למערכת היחסים שבין הבעל והאישה:
כשהאישה נשאלה מדוע היא חשה שאינה ראויה לכל הטוב שהבעל רעיף לה וכל הטוב שמגיע אליה, הבעל באופן ספונטאני התנגד לשמוע את הדברים. הבעל מחה ואמר כי הדבר אינו נכון וכי אינו יכול לקבל זאת - "האישה עצובה, זה נכון. אך מדוע לומר שהיא חשה כי היא אינה ראויה לטוב?". הוא פונה אליה בשאלה: "האם זה נכון שאת מרגישה כי אינך ראויה לטוב?".
השתיקה, בה הוא נענה, טפחה על פניו בהפתעה גדולה!
עוד הוא אינו מעכל את הדברים, היא אומרת לו: "אתה זוכר שבתחילת נישואינו אמרתי לך שאני חשה שאיני ראויה לבעל טוב כמוך?". והוא אמנם זוכר, אך בצחוק מאולץ הוא עונה לה: "עזבי, הרי לא התכוונת ברצינות! את נהדרת יותר ממני".
והיא שוב שותקת.
מה באמת מתרחש בין הבעל והאישה?
כאמור, הבעל כילד, מיומן לרצותאת ציפיותיה של אימו ובהתלהבות המאפיינת אותו נענה לאתגר מול אשתו. כאשר הוא חש את מחסורה של אשתו הוא רץ לרצותה. אך הוא אינו שם לב, כי ככל שמרצה אותה יותר, אשתו נעשית עצובה יותר וזאת מאחר והוא "הכריח" אותה לקבל משהו שהיא אינה ראויה לו. כך בעצם, האישה חוותה חווית בושה של "נהמה דכסופה", כלומר מאוד לא נעים כל הזמן רק לקבל כאשר אני מרגשה שאין לי מה לתת בתמורה. דווקא האופן בו כל כך השתדל להיטיב עימה - הכאיב לה יותר מכל.
כיצד יחסי ההורים והנאמר לעיל השפיע על התנהגות הבן?
הבן תמיד חיפש לרצות את הורים הסמכותיים (כאמור, עד גיל 15 היה ילד טוב), אך בשלב מסויים הוא זיהה את העדר הסמכות ההורית מצד שני הורים.
האם בחולשתה התפקודית היתה חסרה לו כאמא סמכותית - לא התה לו אם שידעה לחבקו בחסות אימהית, היא תמיד היתה חלשה והרגישה לא טוב. למרות עדינותה ובקשתה שיתחשב בה, הגיע שלב מסויים בו החסך עשה את שלו ותסכולו של הבן פרץ החוצה.
לכאורה, האב שתפקד גם כאם, היה אמור להיות פיצוי סמכותי ותפקודי מספק במקןם האם החלשה. בזרועות אב כזה, הבן היה אמור להשתחרר מהתסכול שלו. אך גם מול האב הבן מתחצף וחש מתוסכל.
השאלה היא: למה?
ההסבר הוא פשוט: כפי שציינו מקודם, הבעל כל כך שמח לרצות את אשתו, בדיוק כפי שהיה ילד ומח לרצות את אימו. הילד חש שאביו זקוק להכרה של אשתו. כלומר, הבעל לא עוזר לאשתו כגבר שנותן לה חסות יציבה, אלא כילד שרוצה לרצות והתקבל אצלה. הצורך שלו להיות ילד טוב מוקרן, הילד חש בו ולכן אינו יכול לקבלו בסמכות.
ההתנהגות החצופה הבן נובעת מהתסכול שאיבד את הורים מבחינה רגשית כבר מגיל צעיר.
המלצות ודרכי פעולה לבעל ולאישה:
חולשתם התפקודים נובעתת מדימוי עצמי הקשור עם עולם ילדותם - האם בתוך דימוי של ילדה קטנה ולא רצויה והאבא בתוך בתוך דימוי של ילד אהוב שרוצה כל כך לרצות את אמו.
עבודתם היא שינוי דימויים העצמי מעולם ילדותי לעולם בוגר, כפי שמפורט בהרצאות שמע בנושא דימוי עצמי המצויות במדור התמודדות אישית.
לסיכום:
שוב אנחנו מבינים כיצד הילדים שלנו הם המורים הטובים ביותר שלנו.
והשאלה הנשאלה היא - למה הם צריכים לסבול בכדי שאנו נוכל להתפתח ולהתבגר.