על התעניות שנקבעו לזכר החורבן והגלות נאמר, שהן עתידות להיות חגים ומועדים: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". כך אומר זאת כהלכה פסוקה גם הרמב"ם: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות יום-טוב וימי ששון ושמחה".
דבר זה מעורר תמיהה: אפשר להבין, שעם בוא המשיח וביטול הגלות לא יהיה עוד צורך להזכיר את החורבן, וממילא יתבטלו הצומות הקשורים בו. אבל מהי הסיבה שייהפכו לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים? איזו סיבה תהיה לנו לשמוח ולחגוג בימים אלה, שבהם נחרב בית-המקדש ועם ישראל יצא לגלות?!
כאן בא לידי ביטוי עומק מהותם של הגלות והחורבן, שבפנימיותם טמון בהם טוב גדול ונפלא. אילו הגלות לא הייתה אלא עונש הכרחי, לא היה מקום להפוך את ימי החורבן לחגים ולמועדים, אבל לכל היותר להפסיק את הצער והאבל כאשר העונש מגיע אל קיצו. אולם בגלות ובחורבן יש תכלית עמוקה הרבה יותר - יש בהם טוב כמוס ונעלם, שיתגלה רק בבוא הגאולה. בגלל הטוב הזה ייהפכו ימי החורבן עצמם לימים -טובים.
בתורת החסידות מובא על כך משל מרב היושב ומלמד את תלמידו, ופתאום עולה במחשבתו רעיון חדש, שמאפשר הבנה מעמיקה לאין-ערוך של הסוגיה. באותו רגע מפסיק הרב, ללא אומר ודברים, את הלימוד עם התלמיד ושוקע בעצמו. הוא מתעמק ברעיון החדש, מתרכז בו לגמרי, ומתעלם לגמרי מהתלמיד. מובן שהתלמיד מרגיש נטוש וזנוח. הרב עזב אותו והשאירו לבד. עבורו זהו חורבן. אולם כאשר הרב יסיים להתבונן ברעיון החדש וישלים את בנייתו, הוא יחזור את התלמיד וילמד אותו את החכמה החדשה והמופלאה הזאת. או-אז יבין התלמיד, שלמעשה הרב לא נטש אותו, אלא אדרבה, מרוב אהבתו אליו הוא נאלץ לעזבו לזמן-מה, כדי לבנות את הרעיון החדש, שיאפשר לתלמיד להגיע לרמת הבנה עליונה ביותר.
משל זה ממחיש כיצד יכול דבר שנראה רע וכואב להתגלות כמקור של אושר ושמחה עצומה. באותו זמן שהרב עוזב את התלמיד, מרגיש התלמיד כי קרה לו דבר רע וכואב, אך כאשר הרב חוזר אליו ביתר שאת ומלמדו את החכמה החדשה שהתעמק בה בשעה שהתנתק מתלמידו, כי אז חש התלמיד שמחה על שהרב עזב אותו והשיג עבורו את החכמה המופלאה הזאת.
כך גם הגלות והחורבן נושאים בתוכם טוב נפלא. רק בחיצוניות הדברים הם מהווים עונש על חטאיהם של ישראל, אך בעומק הדברים מהווה הגלות שלב מעבר לקראת אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות והחורבן יכול עם-ישראל לזכות להתגלות האלוקית המופלאה שתהיה בזמן הגאולה, אז יתברר בעצם, שהיה כדאי לעבור את הגלות והחורבן כדי לזכות לאור נפלא זה.
כיום הגלות היא דבר רע ומר, שאנו מחויבים לבקש מהקב"ה כי יוציאנו ממנה. אדרבא, אסור לנו כיום לחשוב שטוב להישאר עוד רגע בגלות, כדי שעל-ידי כך נזכה ליותר שפע בזמן הגאולה. לכן אנו מתאבלים בימים המציינים את הגלות. אולם בזמן הגאולה, כשיתגלה לעין-כל מה נוצר ונתהווה על-ידי תקופת הגלות, אז יקויים הפסוק: "ואמרת ביום ההוא, אודך ה' כי אנפת בי" - נודה לה' על עצם החורבן והגלות, מכיוון שאז נראה את הטוב שהיה טמון בהם. לכן אז ייהפכו הצומות עצמם לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים.