בפרשתנו מסופר, כי לאחר שכבשו בני-ישראל את עבר הירדן המזרחי, המבורך בשדות מרעה, פנו בניגד וראובן אל משה ובקשו: "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו אתהירדן". כששמע משה את דבריהם, ייסר אותם קשות: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!". בהמשך הוא משווה אותם למרגלים וגוער בהם בחריפות:"והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וגו"'. רק לאחר שבני גד וראובן הצהירו כי ייחלצו לכיבוש הארץ לפני כל בני-ישראל, הסכים משה לבקשתם.
מה טמון מאחורי כל העניין הזה? בתחילה גוער בהם משה בחריפות רבה ביותר, עד כדי השוואה, למרגלים, ולאחר מכן הוא ממלא את בקשתם בלא אומר ודברים.
מוסבר בתורת החסידות, כי השבטים בחרו להיות רועי צאן, משום שזו מלאכה שאינה טורדת את האדם יתר על המידה מעולם הקדושה. היא מאפשרת ניתוק מסוים מהוויות העולם, תוך כדי התמסרות לעבודת ה'. כוונה זו הסתתרה גםמאחורי בקשתם של בני גד וראובן להישאר בעבר הירדן - הם ביקשו להישאר רחוקים מעט מענייני העולם, כדי שיוכלו להתמסר יותר ללימוד התורה ולעבודת הבורא.
כששמע משה רבנו דברים אלה, הזכיר להם מיד אתחטא המרגלים. גם חטא המרגלים נבע מכך שהם ביקשו להשאיר את עם-ישראל במדבר, שבויוכלו לשמור על הדביקות הרוחנית בקב"ה. בכך פעלו נגד רצון-ה'. כי הקב"הברא את העולם דווקא כדי שעם-ישראל יקדש אותו וירומם אותו, ואילו הניתוק מענייני העולם אינו מאפשר להגשים כוונה זו.
אם כך, למה לאחר שהבטיחו בני גד וראובן לצאתחלוצים לפני העם, קיבלו "הכשר" לרצונם להתבודד ולא להיות מעורביםבענייני העולם?
התשובה היא, שעם-ישראלמתחלק בכללות לשני סוגים: ל"בעלי עסק" ול"יושבי-אוהל". כשםשיש צורך ב"בעלי עסק", שעל-ידי מעורבותם בהוויות העולם הם מחדירים את אור הקדושה אל תוך העולם, כך יש צורך גם ב"יושבי-אוהל", שמתמסרים ללימודהתורה ולעבודת-ה'. בני גד וראובן ביקשו להיות "יושבי האוהל".
משה רבינו חשש, שהם תופסים את עניינם של'יושבי-האוהל' בצורה מעוותת ורוצים להתנתק לגמרי מארץ-ישראל ומאחיהם בני-ישראל,וזאת בשעה שכל עניינם של לומדי התורה הוא להוות מקור השראה של אור וחיות לכלבני-העם. לכן גער בהם משה.
אך לאחר שהביעו נכונות למסור את נפשם ולצאתחלוצים לפני העם, וביטאו בכך כי רצונם להיות "יושבי-אוהל" אמיתיים,המסייעים לחיזוק הקשר בין אנשי המעשה לעולם התורה - ניאות משה לתת להם את נחלתם בעבר-הירדן.