כאשר דיברו נגד ה' ונגד משה, שלח בהם ה' את הנחשים. בא העם אל משה ואמר: "חטאנו... התפלל אל ה', ויסר מעלינו את הנחש". ומשה רבנו נענה לבקשתם: "ויתפלל משה בעד העם". רש"י מפרש:
"מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה - שלא יהא אכזרי למחול".
למעשה, אירוע דומה כבר מופיע בתורה הרבה קודם. כשלקח אבימלך את שרה מאברהם וכל ביתו לקה על כך, השיבה אבימלך מיד לאברהם, ואברהם התפלל עליו והעונש הוסר. ובכל זאת, אף שגם שם אנו רואים התנהגות סלחנית מצד אברהם, לא לומד רש"י משם את ההוראה למחול, אלא דווקא מהתנהגותו של משה רבנו.
במחילה יש שלושה אופנים:
א) הנפגע עדיין פגוע, אך הוא מוחל על החטא, כדי למנוע עונש מהפוגע. הוא מתפלל עבורו - אך
תפילתו מוגבלת להסרת העונש בלבד.
ב) הוא מוחל לא רק על החטא, אלא גם לאדם עצמו - כבר אין בליבו שום טינה עליו.
ג) המחילה היא בלב שלם כל כך, עד שהחטא נעקר מעיקרו ואינו מותיר שום רושם, והפוגע "מרוצה וחביב לפניו כקודם החטא".
באופן הראשון, המחילה היא על מעשה החטא, אך לא לאדם שעשה את החטא. באופן השני יש גם מחילה גמורה לאדם החוטא. ובאופן השלישי המחילה גדולה כל כך, עד שהחטא נעקר מעיקרו, כאילו לא היה מעולם.
אצל אברהם אבינו בא לידי ביטוי האופן הראשון של המחילה. נאמר שם: "ויתפלל אברהם אל האלקים, וירפא אלקים את אבימלך". אברהם התפללל והעונש הוסר. זו הייתה מחילה להסרת העונש בלבד.
לעומת זאת, במחילתו של משה רבנו נאמר: "ויתפלל משה בעד העם". הוא התפלל לא רק להסרת העונש, אלא "בעד העם" - דבר המבטא את חיבתו ואהבתו לעם-ישראל, שנשאר אהוב ורצוי לפניו ממש כקודם החטא. לכן דווקא מכאן לומד רש"י, שהמוחל "לא יהא אכזרי למחול" שהמחילה עצמה לא תהיה אכזרית, להסרת העונש בלבד, אלא מחילה שלמה, עד עקירת החטא מעיקרו.
חז"ל אומרים על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" שהקב"ה מקיים בעצמו את כל מה שהוא מצווה אותנו. לכן, כשם שעלינו מוטלת חובה למחול מיד עד עקירת החטא מעיקרו, ודאי שגם הקב"ה, שהוא אין-סוף וגם יכולת מחילתו אין-סופית, יגלה את מידת הרחמים הבלתי מוגבלת שלו, וימהר למחול לעם-ישראל על כל הדברים הבלתי רצויים.
מחילה זו עצמה תעורר כל יהודי שיעשה גם הוא תשובה, וכאשר ישראל עושין תשובה "מיד נגאלין", בגאולה האמיתית והשלמה.