השבת לומדים פרק שלישי במסכת אבות. במשנה ט"ז נאמר: ונפרעין מן האדם מדעתו ושלאמדעתו". שואל על כך מורנו הבעל שם טוב נ"ע: כיצד מסתדרים שני הדברים יחד"מדעתו ושלא מדעתו"?
עונה הבעל שםטוב: כשיהודי בא לעולם האמת לאחרי מאה ועשרים שנה ובבית הדין של מעלה פוסקים שישלהעניש אותו חס ושלום על מעשיו הרעים, ביצוע העונש נמסר למלאכים הנקראים"מלאכי חבלה". למרות זאת מכיון שנשמות ישראל, כידוע נמצאות בדרגה גבוהה יותר ממלאכים. המלאכים הם "נבראים" נבראו ברוח פיו של השם, לעומתםהנשמות הן "חלק אלוקה ממעל ממש" כמבואר בספר התניא. משום כך אין למלאכיםשליטה על הנשמה ואין ביכולתם להעניש אותה, אלא אם כן הנשמה תסכים לקבל על עצמה אתהעונש מדעתה.
בפשטות אף אדםאינו מעונין לקבל על עצמו עונש. אך כשהאדם רואה אדם אחר העושה עברה דומה לעברהשהוא עשה, ופוסק שעל מעשה זה מגיע לאותו אדם עונש, הוא פוסק על עצמו את העונשהמגיע לו עבור מעשה זה. וזהו פרוש המשנה "נפרעין ממנו מדעתו ושלאמדעתו", כלומר מחד נתון הדבר לדעתו והסכמתו של האדם אך מאידך הוא מסכים לזאתשלא מדעתו כבדרך אגב.
על כך מסבירהבעל-שם-טוב, יש להזהר מאוד שלא להוציא שוב מילה רעה על אף יהודי אחר, כי יתכןשמילה רעה תגרום רעה לאומרה.
לאחרהנ"ל נבאר את הלשון השגורה בלשון הקודש "דין וחשבון" אשר לכאורהמתאים יותר הסדר: "חשבון ודין" כיון שקודם עושים את החשבון ואחר כך פוסקים את הדין. אך לאור האמור מובןהדבר כיון שקודם פוסק האדם את הדין לעצמו. ורק אחר כך מחשבים האם העונש הזה אכןמגיע לו.
אם כך הוא בצדהשלילה קל וחומר בצד החיוב, כשיהודי אומר מילה טובה ושבח על חברו הרי הוא פוסק גםעל עצמו ברכות והשפעות וכל הדברים הטובים ולכן יש להרבות בעידוד יהודיים.