שבטי ישראל מכונים בתורה בשני שמות: שבטים ומטות (כמו בפרשתנו, הנפתחת במילים: "וידבר משה אל ראשי המטות")."שבט" ו"מטה", במשמעותם הפשוטה, הם ענפי אילן, אלא ש"שבט" הוא ענף רך, המחובר עדיין לאילן, ואילו "מטה" הוא מקל חזק וקשה, העשוי מענף שכבר נכרת.
השמות הללו מבטאים שני מצבים בעם-ישראל: ה"אילן" שממנו נלקחו נשמות ישראל, הוא מקורן האלוקי - הקב"ה. כאשר הקשר בין הנשמות לקב"ה הוא גלוי ומודע - הן נקראות "שבטים", אך כאשר הקשר הזה מוסתר וחבוי, ובמבט חיצוני הוא לא נראה - אז נקראים בני-ישראל "מטות".
כללית, המצב הראשון ("שבט") מתייחס לנשמה כפי שהייתה קודם ירידתה לעולם-הזה, קודם התלבשותה בגוף גשמי. היא עמדה אז בעולם רוחני נאצל, שרויה בדבקות מוחלטת עם הקב"ה כשבט המחובר לאילן. אך לאחר שהנשמה ירדה לעולם-הזה ונתלבשה בגוף גשמי וחומרי, אז היא בבחינת "מטה". במצבה זה אין היא מרגישה עוד אותה מוחשיות גלויה של הקשר עם המקור, עם הקב"ה. יכולה אפילו להיות הרגשה של התנתקות חלילה. הגוף הגשמי והיצרים החומריים נלחמים נגד הנשמה ומקשים על הקשר בינה לבין הקב"ה. אז היא דומה למטה שנכרת מהעץ.
אולם מצד שני, כאמור, "שבט" הוא ענף רך וחלש, ואילו "מטה" הוא מקל חזק ונוקשה. משמעות הדברים היא, שכאשר הענף מחובר לאילן, הוא עדיין חלש ורך. דווקא על-ידי ההתנתקות לכאורה, הוא מגיע לחוזק הגדול לאין-ערוך מכפי שהיה לו קודם לכן.
זו בעצם המשמעות של ירידת הנשמה לעולם-הזה. דווקא על-ידי הירידה וההתרחקות לכאורה מהמקור האלוקי, הנשמה מגלה כוחות גדולים וחזקים יותר ומגיעה לדרגה עליונה יותר. הקשיים של העולם-הזה ופיתוי היצר הרע, מעוררים בסופו של דבר את ה"מטה" שבנשמה, את התקיפות והנחישות להישאר קשורים בקב"ה למרות כל הקשיים, ואז מגיעה הנשמה לקשר עמוק לאין-ערוך עם הקב"ה.
חלוקה זו בין "שבט" ל"מטה" קיימת גם כאן למטה. בזמן שבית-המקדש היה קיים והקדושה האלוקית האירה בגלוי היה זה מצב של "שבט". אולם לאחר החורבן, כשעם-ישראל הוטל לגלות קשה, שבה שורר חושך כפול ומכופל, דומה העם ל"מטה". בתקופה זו עליו לחשוף כוחות פנימיים של עמידה תקיפה כדי לעמוד מול המכשולים והניסיונות של תקופת הגלות.
רמז לכך ניתן לראות בעובדה שפרשת מטות נקראת בימי "בין המצרים". בכך באה לידי ביטוי המהות הפנימית והאמיתית של הגלות והחורבן - לגלות את ה"מטה" שבנשמה ולהגיע לגילוי המלא של כבוד ה' בגאולה האמיתית והשלמה.