כאשר הלך פנחס לקנא את קנאת ה' ולהכות את זמרי בן סלוא, אשר חילל את שם ה' עם האשה המדיינית לעיני כל ישראל, נעשו לו נסים רבים. הגמרא מדברת על "שישה נסים נעשו לו", ובמקורות אחרים של חז"ל מדובר אפילו על שנים-עשר נסים.
לכן הגמרא אומרת: "הרואה פינחס בחלום - פלא נעשה לו". ומבאר רש"י: "פלא נעשה לו, כמו שנעשה לפינחס". אולם עלינו להבין את דיוק לשון חז"ל לומר "פלא נעשה לו", ולא "נס נעשה לו", כשם שהדברים שאירעו לפינחס נקראים נסים ולא פלאות.
הן נס והן פלא מכוונים לאירועים שלמעלה מגדרי הטבע. עניינו של נס הוא שידוד נערכות הטבע - חוקי הטבע נכפפים ונשברים ומתחולל נס. אולם עצם הצורך לשדוד את מערכות נטבע מוכיח שיש להן השפעה וחשיבות. כאן גדולתו של פלא - זהו דבר שעומד לגמרי מעל הנהגת הטבע, עד שהטבע כלל אינו תופס מקום לגביו.
זו הייתה גדולתו של פינחס - הנסים שנעשו לו לא היו צירוף של נסים פרטיים, שכל אחד מהם צריך לשדוד מחדש את מערכות הטבע, אלא היה כאן "פלא" אחד גדול - התנהגות שכל-כולה למעלה מגדרי הטבע.
הסיבה לזה שהקב”ה התנהג עם פינחס בדרך של "פלא" נבעה מכך שגם עבודתו של פינחס לא הייתה עבודה רגילה, אלא עבודה של "פלא", והקב"ה נהג עמו מידה כנגד מידה.
נס ופלא בעבודת-ה' פירושם מסירות-נפש. ובזה יש שני אופנים: "נס" - שהעבודה הכללית היא עבודה רגילה, אלא שאם יש צורך, מתעלה האדם ומגיע עד כדי מסירות-נפש. "פלא" - עבודה שכל-כולה מסירות נפש ולמעלה מדרך הטבע. היהודי מוסר לגמרי את רצונו לקב"ה, עד שאין לו שום רצון משל עצמו, וממילא יש לו מסירות-נפש בכל דבר ועניין.
זו הייתה דרגתו של פינחס - איש של מסירות-נפש בעצם מהותו. לכן סיכן את עצמו בדבר שאין חובה להסתכן למענו, ועד שאם היה שואל - " אין מורים כן". אבל מכיוון שכל מהותו הייתה מסירות-נפש, לא שאל שאלות אלא מסר את נפשו כדי לקנא את קנאת ה'.
זו ההוראה שעלינו ללמוד מפינחס - להיות יהודים של מסירות-נפש בעצם המהות, ולעסוק בחיזוק הדת ובהרבצת התורה מתוך מסירות-נפש מתמדת. פירוש הדבר, שאין מתחשבים כלל בשום קשיים ובשום הפרעות, אלא מתמסרים לגמרי למילוי רצון ה'. ואז זוכים שהקב"ה מצליח את העבודה בדרך של "פלא" ומביאים בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה.