|
בתחיל תפרשת השבוע נאמר: "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאבואון בן פלת בני ראובן". ארבעה אנשים אלו היוו את התשתית למחלוקת נגד משהרבינו ואהרון הכהן, ואחר כך צרפו אליהם 250 איש מחשובי העם. לבסוף קיבלו כולם אתעונשם המגיע להם כמסופר בהמשך הפרשה, פרט לאון בן פלת ששמו כלל לא מוזכר בהמשךהפרשה ולא מוזכר שנענש.
מוסבר בתלמוד שאון בן פלת חזר בו ברגע האחרוןמהמחלוקת וזאת בזכות אשתו. ומעשה שהיה כך היה: כשהגיע קורח לשכנע את און להצטרףלמריבה נגד משה, השתכנע און והחליט להצטרף אליו. אשתו שהייתה בחדר
|
|
|
פרשת המחלוקת של קורח ועדתו נגדמשה רבנו הגיעה לשלב המכריע. גזר-דינם נחרץ. הקב"ה מצווה את משה רבנו להורות לכל הקהל: "העלו מסביב למשכןקורח דתן ואבירם". בעוד דקות אחדות אמורה האדמה לפצות את פיה ולבלוע אתקורח וכל עדתו.
התורה מתארת את מעשיו של משה לאחרהציווי הזה: " ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, וילכו אחריו זקני ישראל".לכאורה, לשם-מה הלך אליהם? הלוא כבר ניסה לדבר על ליבם קודם-לכן וזכה למענה חצוף. עכשיו כבר מאוחר מדי; הקב"ה כברחרץ את דינם.
|
|
|
כאשר קמו קורח ועדתו נגד משה רבנו,היו בפיו של קורח טענות ושאלות שונות, שמטרתן היתה לשים ללעג את משה ותורתו. המדרשמספר, שאחת השאלות היתה: "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה?". משההשיב, כמובן, שהבית חייב במזוזה, וכאן מצאקורח מקום להתלוצץ עליו: וכי שתי פרשיות מהתורה שכתובות במזוזה ("שמע"והיה אם שמוע") שקולות יותר מ"בית מלא ספרים"?!
בטענתו זו ביטא קורח את מהות המחלוקת שלו: הוא טען, שכל בני-ישראל מלאים קדושה כ"בית מלא ספרים", ואין צורך להוסיף עליהם את קדושתה"מזוזה" -
|
|
|
מצוות "הפרשת חלה" היא אחת מן המצוות הנלמדות בפרשת השבוע. המצווה היא להפריש חלק מסוים מכל עיסה ולמסור אותה לכהן, מיצוה זו נוהגת גם היום אך במקום למסור אותה לכהן שורפים אותה בתנור.
חיוב הפרשת חלה מן התורה הוא רק בארץ ישראל כמו שכתוב בפרשה: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה...חלה תרימו", אך כיום נוהגים להפריש חלה גם בחוץ לארץ על מנת שלא תשכח מצווה זו.
|
|
|
פרשת השבוע נפתחת בסיפור המרגלים, ומסתיימת בדינו של אדם שנכשל בעבודה-זרה ובסיפורו של היהודי שקושש עצים ביום שבת. רש"י מביא את פירושו של רבי משה הדרשן על סיבת הסמיכות בין פרשת עבודת-זרה לפרשת המקושש: "לומר, שהמחלל את השבת כעובד עבודת אלילים, שאף היא שקולה כנגד כל המצוות".
דבר זה מסביר את הסמיכות בין דיני עבודת-אלילים לבין פרשת המקושש, אך עדיין עלינו למצוא את החוט המחבר את שני הענינים הללו עם הנושא המרכזי של הפרשה - סיפור המרגלים.
|
|
|
המושג "מנין" - עשרה יהודים הדרושים כדי לומר דבר שבקדושה - נלמד מפרשת המרגלים. התורה מכנה את עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה - "עדה (הרעה)", ומכאן למדנו שבכל מקום שיש צורך ב"עדה", הכוונה לעשרה יהודים. אבל השאלה הנשאלת היא, מדוע עלינו ללמוד דבר חשוב זה דווקא מהמרגלים?
בעצם פרשת המרגלים אנו מוצאים דבר תמוה: חטא המרגלים היה שלא רצו להיכנס לארץ-ישראל אלא ביקשו להישאר במדבר. ולמעשה מילא הקב"ה את רצונם והשאיר את כל העם במדבר עוד ארבעים שנה!
|
|
|
פרשתנו מספרת על שנים-עשר המרגלים שנשלחו לרגל את ארץ-כנען, ואשר שבו משם כשהם מוצאים את דיבת הארץ רעה ומכניסים מורך בלב העם לבל ייכנס לארץ.
כשמעמיקים קצת בסיפור זה, הוא מתגלה כבלתי-פשוט כלל וכלל. צריך לזכור מי היו המרגלים הללו. הם היו אנשים מורמים מעם: "כולם אנשים, ראשי בני-ישראל המה". המועד היה זמן קצר לאחר יציאת מצרים, כאשר הכול - ראו את כוחו הגדול של הקב"ה ואת נסיו הפלאיים שהתבטאו במכות מצרים ובקריעת ים-סוף.
|
|
|
בסוף פרשתנו אנו לומדים על דיני "תמורה", כלומר חפץ שהוקדש על-ידי האדם לבית-המקדש ואחר-כך החליט האיש להחליפו באחר. קובעת התורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" - שני החפצים, הן זה שהוקדש בראשונה והן זה שנבחר להחליפו, שניהם יהיו קודש.
מצווה זו היא מסוג ה"חוקים", כלומר, מצווה שאין לה טעם שכלי אלא היא גזירת הבורא. אף-על-פי-כן אומר הרמב"ם, שעלינו להשתדל למצוא נימוקים גם למצוות אלה, והוא נותן טעם למצוות "תמורה": "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע,
|
|
|
יש התוהים על כל התפילות, הזעקות והפעולות שנועדו להחיש את ביאת המשיח. להם נראה שהגאולה ומועדה נקבעו מראש, ואין לאנשים קטנים כמונו אפשרות להתערב בדבסר זה ולהשפיע על מועד הגאולה. טענה זו מנוגדת לכל המקורות, המדברים בפירוש על כך שהגאולה תלויה בנו ובמעשינו, ושבידנו להחישה ולהקל מ"חבלי במשיח".
אך מי שדוצה להיווכח עד כמה גדול כוחם של יהודים, ימצא זאת בענין פסח שני. כאן אנו רואים כי "התעקשות" של יהודים יכולה לשנות אפילו את סדרי התורה.
|
|
|
פרשת בחוקותי נפתחת בתיאור השפע הרב שיהיה לעם-ישראל "אם בחוקותי תלכו". הקב"ה מבטיח שהגשמים יירדו בעיתם, הארץ תיתן את יבולה, יהיה שלום בארץ ונשב בה לבטח. אולם לא כל הייעודים המנויים בפרשה התקיימו עד כה. מהם עתידים להתקיים רק בבא הגאולה.
בין ההבטחות נאמר: "ועץ השדה יתן פריו". "עץ השדה", בלשון התורה, משמעותו אילן-סרק. אומרים על כך חז"ל: "מנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? תלמוד לומר: "ועץ השדה יתן פריו". כלומר, יש כאן הבטחה, שיחול שינוי בטבעו של העולם, עד שאילני-סרק יניבו פרי.
|
|