|
פרשת השבוע נפתחת בפסוק: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". המונח "חוקים" מתייחס בדרך-כלל למצוות, אך כאן יש ל"בחוקותי" משמעות אחרת: חז"ל אומרים (ורש"י מציין זאת בפירושו), כי אין לפרש את " בחוקותי" כמצוות, שכן מיד אחר-כך נאמר "ואת מצוותי תשמרו", אלא הכוונה היא - "שתהיו עמלים בתורה.
אך פירוש זה דורש ביאור: "ידוע ש"חוקים" הם המצוות העל-שכליות", וכמאמר חז"ל: "חוקה חקקתי... אין לך רשות להרהר אחריה". וכי זהו הביטוי המתאים ללימוד התורה, שכל עניינו אינו לקבל בקבלת-עול את דברי התורה, אלא להבין אותם בשכל ובהגיון; מדוע אפוא משתמשת התורה בבטוי "בחוקותי" במשמעות של "תהיו עמלים בתורה"?
|
|
|
על מצוות שמיטה, המופיעה בראש פרשתנו, אומרת התורה, שהיא נאמרה ב"הר סיני". מיד שואל רש"י: "מה עניין שמיטה להר סיני?", והוא מסביר: "מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודיקדוקיהן מסיני".
ההבדל בין כללות המצווה לבין פרטיה הוא, שבכללות המצווה בולט בעיקר רצון ה' – הקב"ה ציווה לעשות מצווה מסוימת. לעומת זאת, בפרטי המצווה בולט יותר חלקו של האדם ושל המציאות הגשמית; מדובר כאן בדברים פשוטים וארציים יותר.
|
|
|
בפרשת השבוע אנו קוראים: "לאחיך לא תשיך". זו האזהרה שלא להלוות בריבית. אזהרה זו מסתיימת במילים: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים". מסבירים חז"ל: "כל המקבל עליו עול ריבית - מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית - פורק ממנו עול שמים".
מתעוררת כאן השאלה, למה נבחרה דווקא מצות ריבית לסמל את קבלת עול-מלכות שמיים? במה נתייחדה ממצוות אחרות, עד שקיומה או אי-קיומה הם ביטוי לעצם הקשר בין אדם לבוראו?
|
|
|
כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבינו היא אומרת: "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". מכל מעלותיו הרבות של משה, דווקא מדת הענווה שהייתה בו, היא שזיכתה אותו לקבל את התורה מהקב"ה ולמסרה לבני-ישראל.
נשאלת כאן השאלה, איך ייתכן שצדיק כמשה רבינו לא יידע להעריך את גדולתו העצומה, עד כדי הפחתת ערכו מכל אדם אחר. יותר מזה: איך ייתכן שמנהיג בישראל, שעצם תפקידו מחייבו להיות מורם-מעם, תקיף, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחד בעולם?!
|
|
|
בתחלת פרשתנו אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". זוהי מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
סדר הדברים המופיע בתורה מעורר שאלה: נראה כאילו מיד אחרי "כי תבואו את הארץ" צריך להשבית את עבודת האדמה - "ושבתה הארץ שבת לה'". והרי אין זה כך: קודם באות שש שנות עבודה, ורק אחר-כך באה שנת השמיטה. בצורה זו גם התרחשו הדברים בפועל: אחרי ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, באו שש שנים של עבודת האדמה, ורק אחר-כך עשו שמיטה.
|
|
|
בפרשתנו מפרטת התורה את דיני שנת השמיטה. מבואר בספרים, ששנת השמיטה נועדה לחזק בליבו של היהודי את האמונה בבורא-העולם. בעוד שבמשך שש שנות העבודה הוא מוציא את לחמו מעבודתו ומיגיע כפיו, הרי בשנת השמיטה הוא תולה את מבטחו בקב"ה לבדו.
בדרך זו מלמדת שנת השמיטה את האדם כי הקב"ה הוא הזן והמפרנס את העולם כולו, ואז כשהאדם שב לעבודת האדמה בשש שנות העבודה, הוא חדור בהכרה כי פרנסתו באה לו מאת הקב"ה (ולא חלילה מ"כוחי ועוצם ידי").
|
|
|
בפרשתינו מצווה אותנו התורה על שני קרבנות "מנחה" שהוקרבו במקדש: "מנחת ה"עומר", שהוקרבה בפסח, ו"מנחת שתי הלחם", שהוקרבה בחג השבועות. קרבן ה"עומר" התיר את אכילת היבול החדש של התבואה, שכן קודם הקרבתו אסור היה לאכול "חדש" - תבואה חדשה.
אולם גם לאחר הקרבת העומר אסור היה להקריב בבית-המקדש מנחות מתבואה חדשה, והדבר הותר רק לאחר הקרבת "שתי-הלחם" בחג-השבועות.
|
|
|
בתחילת פרשתנו מופיע ציווי מרכזי העוסק בחינוך. בפסוק הפותח את הפרשה מופיע כפל לשון: "אמור אל הכהנים ... ואמרת אליהם". מכאן למדו חז"ל: "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, התורה רומזת בכך שהגדולים צריכים להזהיר ולחנך את הקטנים.
השאלה המתעוררת כאן היא, למה נדחה ציווי כה מרכזי עד פרשת אמור, בשעה שלכאורה היה צריך להינתן מיד לאחר מתן-תורה?
|
|
|
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על נגעי הצרעת שהיו מופיעים בבתים, בבגדים ובגוף, בגלל עוון לשון-הרע, הרמב"ם כותב, שהנגעים הללו היו על-טבעיים לחלוטין - "אות נפלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע".
המכה היתה באה בהדרגתיות: בתחילה היו "משתנות קירות ביתו... אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנים כלי העור שבביתו".
|
|
|
זהו גם מצבו של עם-ישראל בסוף הגלות -מבחינה חיצונית נראה כאילו יש בו נגעים רבים (צרעת) אבל האמת היא שאלה נגעים חיצוניים בלבד. כל פנימיותו של עם-ישראל כבר נטהרה במשך הדורות, ונשאר רק לזכך ולטהר את הדרגות החיצוניות והתחתונות ביותר.
זה הסיבה שהמשיח, גואלם של ישראל, נקרא "מצורע". כינוי זה, במשמעותו הרוחנית והפנימית, מבטא שלמות עליונה ביותר -
|
|