|
גאולת עם-ישראל ממצרים התחוללה על-ידי משה רבנו, שעליו אמרו חז"ל: "משה היה מתוקן לגאולה מתחילת ברייתו". לא זו בלבד שהגאולה ממצרים באה על-ידו, אלא חז"ל גם אמרו: "משה גואל ראשון, הוא גואל אחרון", כלומר שגם הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו, תבוא בכוחו של משה.
את ייחודו של משה רבנו מתארת התורה במילים: "משה איש האלוקים". שואלת על כך הגמרא: "אם אלוקים, למה איש? אם איש, למה אלוקים?",
|
|
|
בראש פרשת השבוע כתובה המלה "ויקרא" ("אל משה"), והאות אל"ף זעירא". אות קטנה זו רומזת לענוותנותו של משה רבנו, שלמרות כל מעלותיו הנשגבות היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
אין זו האל"ף החריגה היחידה בתורה. ישנה אל"ף נוספת , ב"דברי הימים", האל"ף של המילה "אדם" (המתייחסת לאדם הראשון), והיא "אל"ף רבתי". היא מציינת את מעלותיו העצומות של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, ואת העובדה שהוא הכיר במעלת עצמו.
|
|
|
השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא, הדן בדיני הקרבנות. התורה משתמשת כאן בבטוי "ריח ניחוח לה'". רש"י מפרש את המילה "ניחוח" במובן של "נחת רוח לפני, שאמרתי - ונעשה רצוני". יש מסבירים, שרש"י בא לשלול את הטעות, שהקב"ה כביכול נהנה מריח הקרבן. לכן הוא מדגיש שהנחת של הקב"ה אינה מהריח - אלא מכך "שאמרתי ונעשה רצוני". אולם אם זו כל כוונתו, היה צריך לפרש זאת בפעם הראשונה שבה הוזכרו המילים הללו: כאשר נח הקריב קרבן לאחר המבול, שם נאמר "וירח ה' את ריח הניחוח". והנה שם אין רש"י מפרש דבר!
יש לומר, שרש"י לא בא לשלול את הפירוש שהקב"ה נהנה מריח הקרבן.
|
|
|
בהפטרת פרשת פקודי מסופר על השלמת מלאכת בנין בית המקדש הראשון על-ידי שלמה המלך. הנביא מספר "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה'". המדרש מדייק, מדוע כתוב כאן "ותשלם כל מלאכה" ולא ותשלם המלאכה?
ומבאר שהכוונה כאן למלאכת ששת ימי בראשית שלא נשלמה עד לבנין בית המקדש. כמו שכתוב בסיום מעשה בראשית "מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות",
|
|
|
לאחר שבפרשיות הקודמות נידונו בהרחבה ציווי ה' על הקמת המשכן, אנו מגיעים השבוע להשלמת המלאכה ולהקמת המשכן בפועל. לקראת סוף הפרשה מצווה הקב"ה את משה רבנו: “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד", ובהמשך מפורטים הדברים שיש לעשותם ביום חנוכת המשכן.
הקב"ה ציווה את משה לקבוע את כלי המשכן במקומותיהם ולעשות את עבודת-הקודש בחלק מהכלים. כשציווהו על המזבח אמר: "ונתת את מזבח העולה לפני פתח משכן אוהל מועד",
|
|
|
לאחר שהתורה פירטה בפרשיות תרומה ותצוה את ציווי ה' על עשיית המשכן וכליו, היא מספרת בפרשיות ויקהל ופקודי כיצד בוצעו הדברים בפועל. וכך מתואר בפרשתנו מהלך חנוכת המשכן על-ידי משה רבנו ביום השמיני למילואים. ביום זה הקים משה בעצמו את המשכן ועשה את כל העבודות שנעשו בו – ואחר כך החלו אהרון ובניו לעבוד במשכן.
כשאנו מתבוננים בסדר פעולותיו של משה אנו מוצאים, שבתחילה הכניס
|
|
|
אחרי שקראנו בשבועות הקודמים את הציוויים על הקמת המשכן, אנו עומדים לקרוא השבוע כיצד בנוהו למעשה. אולם בתחילת הפרשה מופיע עניין שונה לחלוטין – משה מקהיל את כל ישראל ומצווה אותם על שמירת השבת: "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה מלאכה וגו'".
מהעובדה שעניין השבת הוכנס אל תוך תיאור מלאכות המשכן לומדת הגמרא, שבכך חפץ הקב"ה ללמדנו את פירוט המלאכות האסורות בשבת, המלאכות שנאסרו בשבת הן אותן מלאכות שנדרשו לצורך עשיית המשכן. אלה ל"ט אבות- המלאכה
|
|
|
בראשית פרשת "ויקהל" מספרת התורה, שמשה רבינו הקהיל את בני ישראל והתחיל לצוותם אודות השבת. ואז בתוך הדברים, מופיע הפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון וגו'".
חז"ל למדו מפסוק זה, שלא רק שמירת השבת היא מצווה: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות-עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה". כי המלאכה והעבודה, כשהיא נעשית על פי התורה ולשם-שמים - אף היא בבחינת עבודת-ה'.
אולם הפסוק הזה גם רומז לנו כיצד צריך יהודי להתייחס לעבודה בששת ימי המעשה.
|
|
|
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על זריזותם והתמסרותם הנפלאה של כל בני ישראל - אנשים נשים וטף - להקמת המשכן. התורה מספרת, שהם הביאו תרומות אף יותר מהדרוש. התלהבות זו נבעה מכך, שהמשכן הוקם ככפרה על חטא העגל. היה זה חטא כללי, שפגע בכל עם-ישראל, ולשם תיקונו, נדרשה השתתפותם של כל היהודים בהקמת המשכן.
חטא העגל הינו חטא נורא, שעונשו ניתן בכל פורענות היהודים לאורך כל הדורות, ככתוב: "וביום פקדי - ופקדתי עליהם חטאתם". כיצד, אם-כן, דווקא המשכן הצליח לכפר על עוון כה איום?
|
|
|
בפרשתינו מספרת התורה, כי משה רבנו ביקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך", והקב"ה השיבו: "לא תוכל לראות פני... וראית את אחורי ופני לא יראו". מפרש רש"י, שהקב"ה הראה למשה "קשר של תפילין".
מובן שאלה דברים, שאין לפרשם במשמעותם הגשמית. "פני" ו"אחורי" משמשים כאן במשמעות סמלית" "פני" -זוהי התגלות ברורה, כשם שפני האדם מגלים את דמותו ומהותו; "אחורי" - זוהי התגלות מצומצמת ומוסתרת יותר,
|
|