|
עשרת הדיברות מופיעים בתורה פעמיים: בפרשתנו (יתרו) ובפרשת ואתחנן. ההבדל בינהם הוא, שבפרשתנו, המספרת על מעמד הר-סיני, נמסרים הדיברות מפי ה' עצמו, כפי שנאמר: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר", ואילו בפרשת ואתחנן, שם חוזר ומשחזר משה לבני-ישראל את יציאת מצרים ומתן תורה, נמסרים הדיברות מפיו של משה.
מיכוון שהתורה מדייקת ביותר במילותיה, ודאי שכאשר היא חוזרת ושונה דבר מסויים,
|
|
|
רשת-השבוע מתארת לנו התורה את המעמד הגדול של מתן-התורה על הר סיני. הקב"ה נתגלה לעיני על העם, ובמעמד זה נתן לעם ישראל את התורה והמצוות.
אולם כשאנו מתבוננים בדברי חז"ל אנו מוצאים, שהמושג של תורה ומצוות לא נתחדש בהר-סיני. מתברר, שכבר למדו את התורה וקיימו את מצוותיה. ואם כן, במה מתבטא החידוש של מעמד הר-סיני?
מסביר זאת המדרש באמצעות משל: משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר: בני רומי לא יירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי.
|
|
|
לכבוד יום הגדול והקדוש "יו"ד שבט" יום ההסתלקות - הילולא של הרבי הריי"צ נשמתו עדן (בשנת ה'תש"י) ויום קבלת הנשיאות באופן רשמי על-ידי חתנו כבוד קדושת הרבי נשיא דורנו מה"מ, נצטט כאן קטעים אחדים מתוך "מאמר החסידות" שהרבי דרש ברבים באותו יום של קבלת הנשיאות, ובו התווה את היסודות ונתן הטון לתפקידו המיוחד של דורנו:
על הפסוק "באתי לגני אחותי כלה" (שיר השירים) נאמר במדרש,
|
|
|
השבוע אנו קוראים בתורה על מצוות אכילה מצה בפסח: "שבעת ימים מצות תאכלו". כן מופיע בפרשה זו האיסור על חמץ בפסח: "ולא יראה לך חמץ". מרכיביהם של החמץ ושל המצה זהים - קמח ומים. דבר אחד הוא העושה את ההבדל הקוטבי בינהם: בחמץ העיסה תופחת ומתנשאת, ואילו במצה נשארת העיסה בגודלה המקורי, בלי התנשאות.
אף בשמם אנו רואים מצד אחד דמיון מפליא, ומצד שני שוני מהותי: המילים "חמץ" ו"מצה" מורכבות כמעט מאותן אותיות. גם האותיות ה' וח',
|
|
|
בפרשתנו מסופר על "שירת הים", ששרו בני-ישראל לאחר שזכו לנס קריעת ים סוף. כך מתארת התורה את השירה הזאת: "אז ישיר משה ובני-ישראל... ויאמרו לאמור". כלומר, משה פתח ואחריו שרו כל ישראל. אך יש שלוש דעות בדברי חז"ל אשר לצורה המדוייקת של המשך השירה:
רבי עקיבא אומר, שמשה בלבד אמר את כל השירה, והעם קרא "אשירה לה'" אחרי כל משפט. רבי אליעזר אומר, שבני-ישראל עצמם חזרו וקראו כל פסוק שמשה אמר: "הן עונין אחריו כל-מה שהוא אומר".
|
|
|
השימוש החוזר בבטוי "עצמות" צורם מעט. לכאורה, אין זה ביטוי של כבוד כלפי צדיק כה גדול כיוסף. התורה הייתה יכולה להתבטא בצורה מכובדת יותר כמו: "ארון יוסף", וכדומה, אם בכל-זאת מקפידה התורה להשתמש בבטוי "עצמות", ברור שיש לכך משמעות מיוחדת.
עלינו לומר, שהבטוי "עצמות" מכיל רמז "ל"עצמיות". כשם שהעצמות הן תוקפו וחוזקו של האדם (או בעל-החיים), כך "עצמות יוסף", מבטאות את עצמיותו, את תוקפו וחוזקו -
|
|
|
היום, ראש חודש שבט, החודש שבו חל יום הגדול והקדוש י' שבט יום ההילולא של כבוד קדושת הרבי הריי"צ ויום התחלת הנשיאות של הרבי נשיא דורנו מה"מ.
מוסבר בספרי הקבלה שיש שנים עשר "צירופים" לשם הקדוש המפורש הוי', היוצאים מראשי תיבות של פסוקים שונים בתנ"ך, ובכל ראש חודש מאיר צירוף אחר של השם הקדוש, בראש חודש שבט מאיר הצירוף היוצא מהפסוק "ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
|
|
פרשת השבוע פותחת: "ויאמר השם אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותיי אלה בקרבו"
בספר הזהר מקשה, שלפי הדקדוק צריך לכתוב "לך אל פרעה" ומדוע נאמר "בא אל פרעה"? ומתרץ הזהר, שמחמת גודל הטומאה ותוקף ה"קליפה" הקשה של פרעה פחד משה ללכת אליו לבדו, ולכן אמר לו השם "בא אל פרעה" כלומר "בא" ונלך שנינו יחד, השם לקח את משה והכניס אותו לחדרו של פרעה ושם פעל עליו שבירתו וביטולו הסופי.
|
|
|
פרשת השבוע מספרת על הציווי המיוחד שקיבלו בני-ישראל ערב צאתם ממצרים: שכל משפחה תיקח הביתה כבש בעשירי לחודש ניסן, להחזיק את הכבש בבית ארבע ימים, וביום הארבעה-עשר לחודש ניסן לשחטו "קרבן-פסח".
לשם מה צריכים להחזיק את הכבש בבית ארבעה ימים? מסבירים חז"ל, שהמטרה היתה להפגין את הדבר, עד שכל השכנים המצריים יבואו וישאלו לשם מה דרוש ליהודים הכבש.
וכאן נוצרת בעיה קשה: כידוע היה הכבש אחד האלילים המצריים, משהו כמו "פרה קדושה"...
|
|
|
המכה התשיעית שניחתה על מצרים הייתה מכת חושך. כך התורה מתארת את המכה: "ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים, ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם".
המדרש מסביר, שהיו כאן שני ניסים השזורים זה בזה: חושך על-טבעי, שהצמיד את המצרים למקומם במשך שלושה ימים, ואור ניסי לעם-ישראל. האור שהאיר לעם-ישראל לא היה אור רגיל,,,
|
|