|
בעניין המכות שהביא הקב"ה על המצרים, יש מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא: רבי אליעזר אומר, שכל מכה "היתה של ארבע מכות", ורבי עקיבא אומר, שכל מכה היתה "של חמש מכות".
מסבירים המפרשים, שהמחלוקת היא על מידת חדירתן של המכות. כל דבר מורכב מארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר,,,
|
|
|
המכה הראשונה שהיכה הקב"ה את מצרים היתה מכת דם. כשהקב"ה מצווה את משה על המכה הוא פותח ואומר: "כבד לב פרעה מאן לשלח העם". ונשאלת כאן השאלה, מה מבקש הקב"ה לומר בזה למשה, הלוא הוא כבר הודיע לו קודם לכן "ואני אקשה את לב פרעה... ולא ישמע אליכם פרעה"?
כלומר, משה רבנו
|
|
|
|
|
פרשתנו מספרת, שכאשר עמדו משה ואהרן ללכת לפרעה, אמר הקב"ה למשה, שאם יבקש פרעה: "תנו לכם מופת", כי אז עליו לומר לאהרן להשליך לפני פרעה את מטהו והמטה יהפוך לתנין. כך אמנם עשה אהרן, אך פרעה קרא לחכמים ולמכשפים ואף הם השליכו איש מטהו "ויהיו לתנינים". אולם בסופו של דבר "ויבלע מטה אהרן את מטותם".
עניין זה כשלעצמו דורש ביאור,
|
|
|
יום העשרים בטבת הוא יום ההילולא של רבינו משה בן מימון – הרמב"ם, עליו העידו גדולי דורו כי "ממשה ועד משה לא קם כמשה". כלומר, שגדולתו שווה לזו של משה רבינו, ויש מצביעים על תופעה מעניינת, שבכל ספרי התלמוד והמדרשים לא נמצא צדיק בשם "משה" מזמנו של משה רבינו ועד זמנו של הרמב"ם.
ישנם דימויים נוספים בין הרמב"ם למשה רבינו:
|
|
|
בפרשתנו אומר הקב"ה למשה: "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים". מסביר המדרש: "אני עתיד לעשות אתכם לחן בעיני מצרים, כדי שישאלום וילכו מלאים. בכדי שלא יהיה פתחון-פה לאברהם אבינו לומר: "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם; "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - לא קיים בהם"
נשאלת כאן השאלה: מהי כאן ההנמקה "שלא יהיה פתחון-פה לאברהם"
|
|
|
כאשר אמר הקב"ה למשה רבנו ללכת למצרים ולגאול את בני-ישראל, לא רצה בכך משה ואמר: "שלח-נא ביד תשלח". יש על כך במדרשים שני פירושים: האחד, שהכוונה הייתה למשיח - "ביד משיח שהוא עתיד לגלות"; השני, שהתכוון לאליהו - "ביד אותו שאתה עתיד לשלוח, שנאמר, הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא", כך או כך, משה ביקש מהקב"ה שגאולת ישראל ממצרים תהיה על-ידי מי ששמו קשור בגאולה העתידה.
למה ביקש זאת משה?
|
|
פרשתנו מספרת, שכאשר גדל משה ויצא אל אחיו, ראה איש מצרי מכה איש עברי, ומשה הרגו. למחרת, ראה שני יהודים מתקוטטים, "ויאמר לרשע למה תכה רעך". על כך השיב היהודי: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי", וכפי שמשמע מהמשך הדברים, אותם שני יהודים הלשינו על כך לפרעה, ואז - "וירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר".
המדרש מסביר, שמשה חשש לא רק לגורלו האישי, אלא לגורל העם כולו: "יש ביניכם לשון-הרע, והיאך אתם ראויין לגאולה".
|
|
|
כאשר יצא משה רבנו ממדין למצרים, בשליחות ה', נאמר: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור". מפרש רש"י, בשם חז"ל: הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר: עני ורוכב על החמור".
אנו מבחינים בבטוי שונה לגבי שימושו של החמור אצל כל אחד משלושת האישים: אצל אברהם נאמר: ,החמור שחבש אברהם"
|
|
|
פרשת שמות מתחילה בסיפורה של גלות מצרים: "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה", וכאן בא פירוט שמות השבטים שירדו למצרים. אולם המדרש אומר: "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", ובהמשך מבאר המדרש בפרוטרוט כיצד כל שם משמות השבטים רומז לגאולה.
דברי המדרש מדגישים את התפיסה, שאף-על-פי שהפרשה עוסקת בירידה למצרים ובהתחלת הגלות, בכל-זאת, כבר בנקודה זו נטמנו זרעי הגאולה.
|
|